שמי אורית דרדיק, בת חמישים ותשע, מתגוררת באשקלון שאליה הגעתי עם הוריי בהיותי בת חמש ובה ביליתי את שנות ילדותי ובגרותי. כאן בחרתי להישאר לאחר נישואי ולגדל באשקלון את חמשת ילדיי. שנים ארוכות הקדשתי לבית, לאימהות והתמסרתי להענקת אהבה וחינוך טוב לילדים. ויתרתי על עבודה מחוץ לבית, מאחר שבעלי נשא בתפקידים ביטחוניים ונעדר הרבה. בינתיים בגרו הקטנים, נישאו וזיכו אותי בשבעה נכדים חמודים, כן ירבו. זמני התפנה ואני משתוקקת לצאת אל המרחבים ולחפש אתגרים חדשים. לפני כשש וחצי שנים נפטר אבי שעימו היה לי קשר עמוק מאוד. הגעגועים אליו הגבירו בי את הרצון לשאול, לחקור ולכתוב את הסיפורים על אירועים בחייו שלא סיפר. אספתי חומר רב והתקשיתי מבחינה רגשית ליצור ממנו סיפור. לפני כשנה הגעתי ליד שרה בעקבות מודעה קטנה של יד שרה שצדה עיני במקומון המופץ באשקלון ובה חיפשו מתנדבים לכתיבת סיפורי חיים באשקלון. באותה עת גמלה בי ההחלטה לצאת ולהתנדב למען הקהילה בתחום שיהלום את כישוריי וייתן להם ביטוי. המודעה היתה דבר בעיתו. יצרתי קשר עם הסניף והצטרפתי לקבוצה חביבה מאוד של צוות מארגנות ומתנדבות למשימה. יחדיו עברנו קורס של שישה מפגשים מעניינים ומגוונים עם יוצרי 'סיפורי חיים' ותיקים ומרצים מקצועיים שפתחו בפנינו צוהר לעולם זה ולמשימות שנפגוש במהלך ההתנדבות. ביום קיץ של חודש יולי הגעתי לראשונה לביתו של המרואיין שלי. הוא קידם אותי במאור פנים. אשתו הגישה לשולחן שתייה קרה ושתי כוסות ויצאה חרש מהחדר. הצבתי את מכשיר ההקלטה והקשבתי בדריכות. בקול מונוטוני ובשטף דיבור, מבלי להסגיר שמץ של כאב, געגוע או רגש, סיפר לי את קורותיו במשך שעה שלמה. הדבר חזר על עצמו פגישה אחר פגישה, כמעט מידי שבוע, ביום הקבוע, במהלך שמונה פגישות שערכנו. הסיפורים חדרו לליבי, הציתו את דמיוני, רגישותי ורגשנותי הרבה, ועזרו לי להפיח בסיפור חיים. לתאר נופים ומקומות, ריחות וטעמים ולגעת ברגש. הגעתי לכל פגישה בשמחה ובהתלהבות, קשובה ומתעניינת. אט-אט נפלו החומות. נוצרה אוירה של אמון הדדי, התחברות יוצאת-דופן עם האיש והסיפור שאפשרו לי השראה, יד חופשית בכתיבה וחדוות יצירה. מצאתי את עצמי שקועה בכתיבה במשך שעות ארוכות ליד המחשב בביתי, ומקץ שלושה חודשים סיימתי אותה. בימים אלה הודפס הספר. בדחילו-ורחימו הגשתי אותו למרואיין הנרגש. אני מלאת סיפוק על כך שסיימתי את הכתיבה וזכיתי לשמח את האיש ומשפחתו, לרומם את כבודו ולהשביע את רצונו. הניצוץ בעיניו והתרגשותו כשמסרתי את הספר לידיו היו מבחינתי רגע השיא. הסיוע לאחר הביא לכך שלבסוף הצלחתי לאסוף כוחות נפש כדי לכתוב את סיפורו של אבי, להעבירו למאגר מוזיאון ההעפלה בעתלית ולהנציחו. בכך סגרתי גם מעגל אישי. בימים אלה אני נטענת שוב בכוחות רעננים לקראת מפגש עם מרואיין חדש וסיפור חיים נוסף ובעזרת ה' ארצה להוסיף ולהתנדב.

#_lt#div style="text-align#_sc# right;"#_gt# #_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="color#_sc# #0000ff;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# small;"#_gt#שמי אורית דרדיק, בת חמישים ותשע, מתגוררת באשקלון שאליה הגעתי עם הוריי בהיותי בת חמש ובה ביליתי את שנות ילדותי ובגרותי. כאן בחרתי להישאר לאחר נישואי  ולגדל באשקלון את חמשת ילדיי. שנים ארוכות הקדשתי לבית, לאימהות והתמסרתי להענקת אהבה וחינוך טוב לילדים. ויתרתי על עבודה מחוץ לבית, מאחר שבעלי נשא בתפקידים ביטחוניים ונעדר הרבה. בינתיים בגרו הקטנים, נישאו וזיכו אותי בשבעה נכדים חמודים, כן ירבו. זמני התפנה ואני משתוקקת לצאת אל המרחבים ולחפש אתגרים חדשים.#_lt#/span#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#span style="font-size#_sc# small;"#_gt# #_lt#/span#_gt# #_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# small;"#_gt#לפני כשש וחצי שנים נפטר אבי שעימו היה לי קשר עמוק מאוד. הגעגועים אליו הגבירו בי את הרצון לשאול, לחקור ולכתוב את הסיפורים על אירועים בחייו שלא סיפר. אספתי חומר רב והתקשיתי מבחינה רגשית ליצור ממנו סיפור.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#span style="font-size#_sc# small;"#_gt# #_lt#/span#_gt# #_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# small;"#_gt#לפני כשנה הגעתי ליד שרה בעקבות מודעה קטנה של יד שרה שצדה עיני במקומון המופץ באשקלון ובה חיפשו מתנדבים לכתיבת סיפורי חיים באשקלון.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#span style="font-size#_sc# small;"#_gt# #_lt#/span#_gt# #_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# small;"#_gt#באותה עת גמלה בי ההחלטה לצאת ולהתנדב למען הקהילה בתחום שיהלום את כישוריי וייתן להם ביטוי. המודעה היתה דבר בעיתו.  יצרתי קשר עם הסניף והצטרפתי לקבוצה חביבה מאוד של צוות מארגנות ומתנדבות למשימה. יחדיו עברנו קורס של שישה מפגשים מעניינים ומגוונים עם יוצרי 'סיפורי חיים' ותיקים ומרצים מקצועיים שפתחו בפנינו צוהר לעולם זה ולמשימות שנפגוש במהלך ההתנדבות.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#span style="font-size#_sc# small;"#_gt# #_lt#/span#_gt# #_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# small;"#_gt#ביום קיץ של חודש יולי הגעתי לראשונה לביתו של המרואיין שלי.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#span style="font-size#_sc# small;"#_gt# #_lt#/span#_gt# #_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# small;"#_gt#הוא קידם אותי במאור פנים. אשתו הגישה לשולחן שתייה קרה ושתי כוסות ויצאה חרש מהחדר. הצבתי את מכשיר ההקלטה והקשבתי בדריכות.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#span style="font-size#_sc# small;"#_gt# #_lt#/span#_gt# #_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# small;"#_gt#בקול מונוטוני ובשטף דיבור, מבלי להסגיר שמץ של כאב, געגוע או רגש, סיפר לי את קורותיו במשך שעה שלמה. הדבר חזר על עצמו פגישה אחר פגישה, כמעט מידי שבוע, ביום הקבוע, במהלך שמונה פגישות שערכנו. הסיפורים חדרו לליבי, הציתו את דמיוני, רגישותי ורגשנותי הרבה, ועזרו לי להפיח בסיפור חיים. לתאר נופים ומקומות, ריחות וטעמים ולגעת ברגש. הגעתי לכל פגישה בשמחה ובהתלהבות, קשובה ומתעניינת.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#span style="font-size#_sc# small;"#_gt# #_lt#/span#_gt# #_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# small;"#_gt#אט-אט נפלו החומות. נוצרה אוירה של אמון הדדי,  התחברות יוצאת-דופן עם האיש והסיפור שאפשרו לי השראה, יד חופשית בכתיבה וחדוות יצירה. מצאתי את עצמי שקועה בכתיבה במשך שעות ארוכות ליד המחשב בביתי, ומקץ שלושה חודשים סיימתי אותה.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#span style="font-size#_sc# small;"#_gt# #_lt#/span#_gt# #_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# small;"#_gt#בימים אלה הודפס הספר. בדחילו-ורחימו הגשתי אותו למרואיין הנרגש.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#span style="font-size#_sc# small;"#_gt# #_lt#/span#_gt# #_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# small;"#_gt#אני מלאת סיפוק על כך שסיימתי את הכתיבה וזכיתי לשמח את האיש ומשפחתו, לרומם את כבודו ולהשביע את רצונו. הניצוץ בעיניו והתרגשותו כשמסרתי את הספר לידיו היו מבחינתי רגע השיא.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#span style="font-size#_sc# small;"#_gt# #_lt#/span#_gt# #_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="color#_sc# #0000ff;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# small;"#_gt#הסיוע לאחר הביא לכך שלבסוף הצלחתי לאסוף כוחות נפש כדי לכתוב את סיפורו של אבי, להעבירו למאגר מוזיאון ההעפלה בעתלית ולהנציחו. בכך סגרתי גם מעגל אישי.#_lt#/span#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#span style="font-size#_sc# small;"#_gt# #_lt#/span#_gt# #_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# small;"#_gt#בימים אלה אני נטענת שוב בכוחות רעננים לקראת מפגש עם מרואיין חדש וסיפור חיים נוסף ובעזרת ה' ארצה להוסיף ולהתנדב.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#span style="font-size#_sc# small;"#_gt# #_lt#/span#_gt##_lt#/div#_gt#